חוזרת לאוחור :(

אני מרגישה לבד.

שכול החברים שלי עזבו אותי, מצאו לעצמם חברים חדשים ולא אכפט להם מימני, אני מרגישה שאני צריך לעבוד קשה יותר עכשיו כדי שהם בכלל ידברו איתי ויסימו לב אלי.

שנה שעברה רק נכנסתי לכיתה והם פשוט באו ודיברו איתי, אני לא הייתי צריך לעשות כלום, הם פשוט באו בהפסקה וישבו איתי ודיברו איתי,

עכשיו אני צריך להידחף בשיחה שלו ושל החבר החדש שלו כדי שישמו לב שאני בכלל נמצאת איתם בכיתה, והוא אפילו לא מקשיב לי כאילו הוא מכניס את מה שאני אומרת לו מאוזן אחת וזה יוצא לו מהשנייה, כבר יש להם דברים יותר חשובים מלהיפגש איתי. אני מרגישה שפשוט אין לי חברים שוב

בחיים לא חשבת שאני שוב ירגיש את זה ,כמו לפני שלוש שנים בבן גוריון שלא היו לי חברות ואף אחד לא דיבר איתי ככה גם היום, אני יכולה לשבת הפסקה שלמה בכיתה ילד חברים שלי והם לא ידברו איתי.

אני באמת לא יודעת למה, אני כבר לא מעניינת יותר? אני צריך לעשות איזה משהוא גאוני כדי שישמו לב אלי? למה אנשים לא אוהבים אותי כמי שאני?

וזה לא כאילו יש לי עם מי לדבר על זה...

אני מנסה לחשוב על דברים רעים שעשיתי שאולי בגללם זה מגיע לי שלא מדברים איתי, אבל בכנות שאני לא מוצאת, אם רק היו אומרים לי מה ולמה הייתי מבינה אבל הם לא, הם גם לא כועסים זה פשוט נראה שאני כבר ישנה אז אני לא חשובה כמו פעם כשהייתי חדשה אז הם מתחברים עם ילדים אחרים ומשאירים אותי לאופצייה שנייה למיקרה שהם לא יגיעו לבית הספר.

זה ההרגשה הכי חרה בעולם שאין לך חברים, חביתי את זה כבר כל כך הרבה שנים, אז חשבתי שמגיעה לי כמה שנים של חברות, אבל כניראה שיש לי גם פגות תוקף וכן ני כבר לא חשוב כמו פעם.

אני יושבת בבית כמו פעם, לא בא לי לצאת מהבית, לא בא לי לנגן ולא כלום, רק לשבת מול הטלוויזייה ולא לעשות כלום.

פעם עשיתי שטויות כי לא הייה לי חברים אז רציתי למשוך צומת לב אלי, אבל זה לא עבד, אני לא יודעת מה אני צריך לעשות עכשיו, אולי כול הבלוג הזה זה כדי למשוך צומת לב?.

אם הם יקראו את זה עכשיו הם יגידו שאני ריגשי מידיי, אז זה רק יראה לי שבאמת לא אכפט להם מימני כמו שלי אכפט מהם.

קצר, השנה הזאת הולכת להיות חרה!