אני כבר לא יודעת אם המטרה בחיים שלי נכונה, לא יודעת אם מה שאני עשוה בכלל בכל יום זה נכון.
אתמול נפגשתי אם הפסנתרן מהלהקה החדשה שלי, סתם יצאנו להסתובב בעיר, וכשהיגעתי הוא שאל אם אני רוצה שנקרא לעוד כמה אנשים שיסתובבו איתנו גם ואמרתי שזה בסדר. אני בכלל חשבתי שהוא רוצה מהיציאה הזאת להכיר אותי את מי שאני כי לפני כמה שבועות הוא כתב לי בווצאפ אם אני רוצה שאני והוא נצא יחד ואמרתי שנראה איך זה יזרום., אבל בסופו של דבר הסתובבנו רק שנינו כי אף אחד לא ענה לו. בגלל זה בכלל קבעתי איתו שנצא להסתובב כי רציתי גם אני להכיר אותו והוא בן אדם ממש נחמד, אדיש מאוד שזה מעצבן אותי קצת אבל בסופו של הפגישה דווקה כן ראיתי אותו צוחק קצת מדברים שאמרתי, הוא גם טוב לב כזה שעוזר לאנשים במצוקה, לדוגמא הייתה איזה משהיא רוסיה בתחנת האוטובוס שידע רק רוסית ואני והוא לא ידענו וגם אף אחד בתחנה, אז בהתחלה הוא ניסה להבין מלא זמן מה היא רוצה וכשהוא ראה שזה לא הולך הוא הלך וחיפש בעצמו משהו שיודע רוסית, וזה ממש יפה מצידו שהוא עזר לה ככה, אני לא מכירה הרבה אנשים שהיו עוזרים לה ככה.
אז קיצר בזמן הפגישה היו חלקים גם קצת משעממים וגם היו הרבה שתיקות כאלה שלא ידעתי מה לומר כדי למלא אותן ואני חושבת שהוא דיי השתעמם בכל הפגישה הזאת, אף על פי שאני דיי נהנתי רק מהבילוי זמן שלנו יחד. משום מה הוא נותן לי הרגשת רוגע כזאת, הוא בן אדם ממש נעים בהתנהגות שלו והכול ואני נהנתי, אבל שחזרתי הביתה התחלתי להריץ לעצמי בראש שטויות שהוא לא נהנה, ושזהו הוא בחיים לא ירצה יותר להפגש איתי כי זה הייה משעמם... וכל הדברים הרעים האלה שעלו לי בראש ממש הביאו אותי לבאסה של החיים.
באחת הסיכות שלנו גם דיברנו כמוון על מוזיקה ועל בתי ספר למוזיקה שנלמד בהם בעתיד ו...
הדיבור איתו רק חיזק לעצמי את העובדה שאולי אני לא מתאימה ללמוד מוזיקה, אולי העולם המוזיקלי לא מתאים לי.
כי הוא פסנתרן מדהים ויש לו ידע בהמון המון דברים במוזיקה ואני לא יודעת עדיין כלום, בכלל מלא אנשים בגילי כבר יודעים הרבה יותר מימני במוזיקה וכל מה שאני יודעת לנגן זה שיר אחד של בטהובן, אני לא יודעת שום תכניקה ותאוריה במוזיקה כדי להתקבל לבית ספר שכזה.
גם כל כך הרבה אנשים אחרי שאני מספרת להם שאני רוצה ללמוד מוזיקה הם אומרים לי" למה את רוצה ללמוד משהו שלא יתרום לך לעתיד?"
הם מתקוונים לזה שאי אפשר להסיג כלום אם אני ילמד מוזיקה, ובזמן האחרון אני יותר יותר מתחילה להקשיב להם, אני כל פעם נפגשת עם עוד ועוד אנשים בגילי שהם מוזיקאים שגם הם נותנים לי את התחושה הזאת שאני לא מתאימה לעולם הזה.
אני באמת כבר לא יודעת אם אני הולכת בדרך הנכונה לחיים שלי, אני כבר איבדתי את המטרה, אני לא יודעת מה היא יותר...
פעם זה הייה רק מוזיקה והיום אני לא רואה את עצמי עושה משהו בחיים.
אמא שלי אמרה לי לכי תלמדי גרפיקה ממוחשבת שזה נחמד אבל זה לא ה"פאשן" שלי בחיים, אני לא יודעת כבר מה התשוקה האמיתית שלי, זה כאילו כלום כבר לא מלהיב אותי יותר, אני לא יודעת מה חסר לי בחיים אבל משהו שם חסר והרבה!
אני כבר לא יודעת אם המטרה בחיים שלי נכונה, לא יודעת אם מה שאני עשוה בכלל בכל יום זה נכון.
אתמול נפגשתי אם הפסנתרן מהלהקה החדשה שלי, סתם יצאנו להסתובב בעיר, וכשהיגעתי הוא שאל אם אני רוצה שנקרא לעוד כמה אנשים שיסתובבו איתנו גם ואמרתי שזה בסדר. אני בכלל חשבתי שהוא רוצה מהיציאה הזאת להכיר אותי את מי שאני כי לפני כמה שבועות הוא כתב לי בווצאפ אם אני רוצה שאני והוא נצא יחד ואמרתי שנראה איך זה יזרום., אבל בסופו של דבר הסתובבנו רק שנינו כי אף אחד לא ענה לו. בגלל זה בכלל קבעתי איתו שנצא להסתובב כי רציתי גם אני להכיר אותו והוא בן אדם ממש נחמד, אדיש מאוד שזה מעצבן אותי קצת אבל בסופו של הפגישה דווקה כן ראיתי אותו צוחק קצת מדברים שאמרתי, הוא גם טוב לב כזה שעוזר לאנשים במצוקה, לדוגמא הייתה איזה משהיא רוסיה בתחנת האוטובוס שידע רק רוסית ואני והוא לא ידענו וגם אף אחד בתחנה, אז בהתחלה הוא ניסה להבין מלא זמן מה היא רוצה וכשהוא ראה שזה לא הולך הוא הלך וחיפש בעצמו משהו שיודע רוסית, וזה ממש יפה מצידו שהוא עזר לה ככה, אני לא מכירה הרבה אנשים שהיו עוזרים לה ככה.
אז קיצר בזמן הפגישה היו חלקים גם קצת משעממים וגם היו הרבה שתיקות כאלה שלא ידעתי מה לומר כדי למלא אותן ואני חושבת שהוא דיי השתעמם בכל הפגישה הזאת, אף על פי שאני דיי נהנתי רק מהבילוי זמן שלנו יחד. משום מה הוא נותן לי הרגשת רוגע כזאת, הוא בן אדם ממש נעים בהתנהגות שלו והכול ואני נהנתי, אבל שחזרתי הביתה התחלתי להריץ לעצמי בראש שטויות שהוא לא נהנה, ושזהו הוא בחיים לא ירצה יותר להפגש איתי כי זה הייה משעמם... וכל הדברים הרעים האלה שעלו לי בראש ממש הביאו אותי לבאסה של החיים.
באחת הסיכות שלנו גם דיברנו כמוון על מוזיקה ועל בתי ספר למוזיקה שנלמד בהם בעתיד ו...
הדיבור איתו רק חיזק לעצמי את העובדה שאולי אני לא מתאימה ללמוד מוזיקה, אולי העולם המוזיקלי לא מתאים לי.
כי הוא פסנתרן מדהים ויש לו ידע בהמון המון דברים במוזיקה ואני לא יודעת עדיין כלום, בכלל מלא אנשים בגילי כבר יודעים הרבה יותר מימני במוזיקה וכל מה שאני יודעת לנגן זה שיר אחד של בטהובן, אני לא יודעת שום תכניקה ותאוריה במוזיקה כדי להתקבל לבית ספר שכזה.
גם כל כך הרבה אנשים אחרי שאני מספרת להם שאני רוצה ללמוד מוזיקה הם אומרים לי" למה את רוצה ללמוד משהו שלא יתרום לך לעתיד?"
הם מתקוונים לזה שאי אפשר להסיג כלום אם אני ילמד מוזיקה, ובזמן האחרון אני יותר יותר מתחילה להקשיב להם, אני כל פעם נפגשת עם עוד ועוד אנשים בגילי שהם מוזיקאים שגם הם נותנים לי את התחושה הזאת שאני לא מתאימה לעולם הזה.
אני באמת כבר לא יודעת אם אני הולכת בדרך הנכונה לחיים שלי, אני כבר איבדתי את המטרה, אני לא יודעת מה היא יותר...
פעם זה הייה רק מוזיקה והיום אני לא רואה את עצמי עושה משהו בחיים.
אמא שלי אמרה לי לכי תלמדי גרפיקה ממוחשבת שזה נחמד אבל זה לא ה"פאשן" שלי בחיים, אני לא יודעת כבר מה התשוקה האמיתית שלי, זה כאילו כלום כבר לא מלהיב אותי יותר, אני לא יודעת מה חסר לי בחיים אבל משהו שם חסר והרבה!